פסק-דין בתיק ע"א 12532-11-10

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב, בת"א 55005-07 אשר ניתן ביום 13.9.2010 (כבוד השופטת שושנה אלמגור) לפיו התקבלה תביעת המערערים בחלקה. בהתאם לפסק הדין חויבו המשיבים לשלם למערערים סך של 187,333 ש"ח ו- 3,959 € כפיצוי בגין אי התאמה של הדירה אותה רכשו לאמור בהסכם הרכישה ובמפרט.

העובדות

המערערים הינם בני זוג, אזרחי ותושבי צרפת. המשיבה, חברת בניה אשר תכננה פרויקט דיור בשם " Life Park" בהרצליה-פיתוח (להלן: " הפרויקט"). ביום 12.08.04 חתמו המערערים על חוזה לרכישת דירה בפרויקט תמורת סך של 4,740,945 ש"ח (להלן: "הדירה"). ביום חתימת החוזה טוענים המערערים כי מנהל הפרויקט, מר מני כרמון (להלן:" כרמון") הציג בפניהם את הדירה אותה הם עתידים לרכוש כדירת דופלקס ששתי קומותיה משמשות למגורים, אך בפועל קיבלו המערערים דירה הכוללת קומת מגורים ומרתף אחסון. עוד טענו כי המשיבה התחייבה לערוך בדירה שינויים כך שהמרתף יתאים למגורים אולם שינויים אלה לא בוצעו.

המשיבה מנגד טענה כי המערערים לא הוטעו וכי הם ידעו שהקומה התחתונה בדירה הינה מרתף שיועד לאחסנה, וכי לא דובר על דירת דופלקס.

על-פי סעיף 3 לנספח ב לחוזה הרכישה, התחייבה המשיבה להשלים את הדירה ולמסרה למערערים עד ליום 31.08.05 עם אופציה לאיחור במסירת החזקה בשלושה חודשים ללא פיצוי.  ס' 11.1 לחוזה הרכישה קבע, לאחר שינוי בו, כי המסירה תתאחר בתקופה המתחייבת מעריכת השינויים וכי במועד הזמנת השינויים יקבל הרוכש הודעה על משך הזמן הדרוש. הודעה כאמור לא נמסרה.

בחודש דצמבר 2005 נמסר למערערים מכתב שמודיע כי המרתף לא ייבנה על-פי השינויים שנתבקשו.  וביום 12.02.06 התקבל מכתב המודיע למערערים כי הדירה מוכנה למסירה וכי אין באפשרותה של המשיבה להוסיף עבודות על אלו שאושרו לבנייה.

לבסוף נמסרה הדירה  למערערים ביום 12.05.06 כשהמרתף בנוי בהתאם לתוכניות שצורפו לחוזה, לאחר שהמשיבה הרסה את מה שהחלה לבנות בו לפי השינויים שנתבקשו.

פסק דינו של בית משפט קמא

ביהמ"ש קמא קבע בהסתמך על הממצאים שהונחו לפניו כי על-פי חוזה הרכישה המערערים רכשו דירת גן שבה מרתף פרטי המיועד לאחסנה ולא דירת דופלקס כפי שטענו. המחיר שנקבע בחוזה שיקף עלות של דירה מסוג זה. לפיכך אין מקום לחייב את המשיבה לשלם את סכום ההפרש בין הדירות, בין זו הרשומה ע"פ החוזה לבין הנטענת ע"י המערערת. עוד נקבע כי המשיבה לא התחייבה, עובר לחתימת החוזה, לבצע את השינויים שביקשו המערערים, והמערערים לא עמדו על הכללתם בחוזה, לא בעצמם ולא ע"י פרקליטם.

פסק הדין מציין כי מאחר והמשיבה הינה חברת בנייה ניתן לצפות שנציגיה הם אנשי מקצוע היודעים את מלאכתם ומכך חזקה היה עליהם לדעת שהשינויים שהתבקשו ע"י המערערים מחייבים קבלת היתר. ומכוח זאת צריכים היו להעיר למערערים על כך. וכך נכתב:

"בכך שלא הבהירה לתובעים (בענייננו המערערים) כי השינויים שביקשו להכניס בתכניות מחויבים בהיתר התרשלה הנתבעת (בענייננו המשיבה), מאחר שבני הזוג הסתמכו על ההסכם לביצוע שינויים, שלפיו המרתף יותאם למגורים כמבוקש, ובשל כך הוציאו הוצאות ובזבזו זמן. משהתחייבה הנתבעת, חברה קבלנית היוזמת פרויקט בנייה ומבצעת אותו, לבנות את הדירה לפי השינויים הדורשים היתר בנייה, ואפילו החלה בבנייה בהתאם מבלי שהיה ניתן לקבל היתר כזה, עשתה מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה בנסיבות העניין, כהגדרת העוולה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במעשה זה הסבה לתובעים נזקים, אשר יפורטו בהמשך." 

למרות זאת, קבע ביהמ"ש כי החובה להעמיד את המערערים על הבעייתיות שבבניית חדרי מגורים בקומת המרתף הייתה על אדריכל המערערים, מר קובי גל ( להלן:"גל"), ומשלא עשה זאת האחריות לנזקים בגין כך מוטלת גם עליו, וממילא על המערערים שמטעמם פעל.

פסק הדין קבע כי המשיבה איחרה במסירת החזקה בדירה בחמישה חודשים ו- 11 יום ולפיכך עליה לשלם למערערים סכום של 20,000 ש"ח בעבור כל חודש איחור, היינו סכום של 107,333 ש"ח. בנוסף על המשיבה לשלם למערערים פיצוי על הוצאות הטיסה להם נדרשו עקב העיכוב במסירת הדירה בסכום של 3,959 €. נציין כי בהקשר זה נדחתה תביעתם לפיצוי בגין שהייה במלון שכן היא בבחינת כפל פיצוי עם הפיצוי על האיחור במסירה.

כן חויבה המשיבה בסך של 80,000 ש"ח כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה למערערים בשל האיחור במסירה ומצגי השווא שהציגה המשיבה בהתחייבותה לביצוע שינויים במרתף.

ביהמ"ש דחה את תביעותיהם של המערערים להוצאות שהושקעו בדירה מעבר למפרט שהציעה המשיבה ולעלות הכוללת של התאמת הדירה להיתר. מהטעם שהתאמת המרתף התבצעה לאחר קבלת החזקה כאשר ידעו המערערים שהבנייה הינה בניגוד להיתר הקיים וכי הם  נוטלים על עצמם סיכון שיידרשו להתאים את הדירה אליו. בנוסף כספים, ככל שהושקעו בדירה בגין מצג השווא לא הוכחו כראוי.

כך נדחתה גם תביעתם של המערערים לפיצוי בגין חיובים שגויים מאחר שלא הוכיחו את הסכום הנדרש כדבעי. בגין אותו נימוק נדחתה גם התביעה לפיצוי על חיובים בריבית ובהפרשי הצמדה.

ביהמ"ש קמא דחה גם את תביעתם של המערערים על כך שכרמון רימה אותם כאשר הציג להם את הדירה בהתאם להוראת סעיף 56 לפקודת הנזיקין. בנימוק שלא הוכח כי נתקיימו כל חמשת יסודות העוולה כפי שמנה אותם כבוד הנשיא מאיר שמגר בע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא(2) 225, 239 (1987); 1. היצג כוזב של עובדה. 2. העדר אמונה באמיתות ההיצג. 3. כוונה שההיצג יטעה את התובע והוא יפעל בהסתמך עליו. 4. התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו 5. התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג.

טענות הערעור

לטענת המערערים שגה ביהמ"ש בכך שלא קבע כי נציגיה ושלוחיה של המשיבה הם אלה שהציגו בפני המערערים באופן ישיר מצג כוזב עובר לרכישת הדירה ועל אף שקבע ביהמ"ש כי נעשה מצג שווא כלפי המערערים, לא הטיל את מלוא האחריות לנזק על המשיבה. בנוסף טוענים המערערים כי האדריכל גל נשכר תחילה על-ידי המשיבה וזאת בכדי להציג בפני המערערים את הפוטנציאל הטמון בדירה לאחר השינויים ולשכנעם לרכוש אותה. ומכאן שגה בית המשפט שהטיל את מלוא האחריות על גל ומתוך כך על המערערים עצמם. לטענתם במקרה דנן שימש גל כמעצב פנים בעוד שאדריכלית הפרויקט היתה הגב' לאה רובננקו.